דיני נזיקין ועמדת המשפט העברי

בדיני הנזיקין, כדי שתקום אחריות, צריך להתקיים קשר סיבתי בין התנהגות המזיק לבין הנזק.

מאת: עו"ד רונן לפיד, עו"ד אפרים בנדר

בת"א 162098/09 (שלום תל אביב יפו) פרנקו ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' עלתה לדיון שאלה מעניינת:

ביום 24.9.08 יצא מביתו מר שמעיה פרנקו ז"ל, ובמהלך חצייתו את הכביש, הוא נפצע בתאונת דרכים. מספר חודשים לאחר התאונה, נפטר המנוח מאירוע לבבי.

השאלה שהונחה לפתחו של כב' השופט מנחם קליין, האם קיים קשר סיבתי בין התאונה לפטירתו של המנוח?

בדיני הנזיקין, כדי שתקום אחריות, צריך להתקיים קשר סיבתי בין התנהגות המזיק לבין הנזק.

הקשר הסיבתי העובדתי בוחן אם מבחינת רצף האירועים העובדתיים מעשהו של המזיק (או המעוול בשפה המשפטית) הוביל לתוצאה המזיקה (בשפה המשפטית: העוולה).

הקשר הסיבתי המשפטי מתייחס לשאלת האחריות המשפטית לנזק מסויים. כדי שאדם ישא באחריות נזיקית על נזק שגרם, קבעה הפסיקה ישראלית שלושה מבחנים לקיומו של קשר סיבתי משפטי. על קצה המזלג: המבחן הראשון הוא מבחן השכל הישר – הבוחן אם התנהגות של המזיק תרמה בפועל לתוצאה המזיקה. המבחן השני הוא מבחן הצפיות העולה מסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, שלפיו כדי להטיל אחריות בנזיקין יש להוכיח כי הנזק שגרם המעוול היה צפוי או בתחום הסיכון. המבחן השלישי הוא מבחן הסיכון הבודק אם התהליך שהתרחש וגרם לנזק בפועל הוא זה שמפניו בא המחוקק להגן.

על פי המשפט העברי, האחריות המוטלת על המזיק לפצות את הניזוק מופיעה במשנה:

"ארבעה אבות נזיקים השור והבור והמבעה וההבער ... הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ" (משנה מסכת בבא קמא פרק א' משנה א').

לגבי הטלת אחריות בנזיקין קובעת המשנה (שם, משנה ב') "כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו... וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ:"

לגבי הטלת אחריות בנזיקין קובעת המשנה (שם, משנה ב') "כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו... וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ:"

היחס של המשפט העברי לענין הטלת אחריות בנזיקין כאשר הקשר הסיבתי בין פעולתו של המזיק להתרחשותו של הנזק הוא עקיף, אינו חד משמעי.

המשפט העברי מבדיל בין "גרמא" שבמקרים אלה המזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, לבין "דינא דגרמי" שבמקרים אלה המזיק מחוייב לפצות את הניזק על מלוא הנזק.

ברם, האבחנה המדוייקת שבין "גרמא" ל"גרמי" ואיך יש באבחנה זו כדי להצדיק את התוצאה השונה בין סוגי הנזק אינה פשוטה כלל ועיקר.

התוספות (תוספות, תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"ב, עמ' ב', ד"ה "זאת אומרת גרמא בנזיקין אסור") מסביר שההבדל ההלכתי בין שני סוגי הנזק נובע ממדיניות משפטית. נזק שכיח נקרא "גרמי" ונזק שאינו שכיח נקרא "גרמא", ההבדל ביניהם נובע מתקנת חכמים המחריגה נזקים שכיחים מתחולתו של הכלל, לפיו אין מטילים על אדם אחריות לנזק שנגרם על ידו בעקיפין.

שיטת הר"י (שם) "גרמי" הוא כשהאדם עושה בעצמו את ההיזק, בעוד ש"גרמא" הוא כשאינו עושה את הנזק בעצמו.

חילוק נוסף שמביא הר"י (שם) , ב"גרמי" ההיזק בא בשעת המעשה, וב"גרמא" ההיזק בא מאוחר יותר.

שיטת הריצב"א (שם) ש"גרמי" הוא קנס שקנסו חכמים את המזיק כדי שלא ילך כל אחד ויזיק את חבירו, אך קנסו רק במקרים מצויים ושכיחים, ובנזקים שאינם מצויים לא קנסו.

הרב אהרון ליכטנשטיין (הרב אהרון ליכטנשטיין (תש"ס) שיעורי הרב אהרון ליכטנשטיין -דינא דגרמי, הוצאת ישיבת הר ציון, אלון שבות, עמ' 200) רואה בגישת המשפט העברי בנושא זה יסוד להתמודדות הלכתית עם סוגיית הקשר הסיבתי בין הפעולה המזיקה לתוצאתה. הרב ליכטנשיין כותב כי במציאות הטכנולוגית המתפתחת גוברת בהתמדה היכולת להסב נזקים, פיסיים או אפילו וירטואליים של ממש. הנזקים יכולים להיות יותר מופשטים ותהליך הנזק יותר עקיף, ואף על פי כן, התוצאה חמורה למדי.

כב' השופט דרורי בת.א. (ירושלים) 2220/00 מפעלי תאורה א' הכט נ' רשות הדואר כותב כי כאשר המעוול הוא רשות ציבורית, חלה עליה חובה מוגברת מדין "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה',"(דברים פרק ו' פס' י"ח) ומאחר שהדין בגרמא הוא "פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים" (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"ה ע"ב – דף נ"ו ע"א) מכאן שגם הפרט הרוצה למלא אחר חובותיו המוסריות חייב בתשלום פיצוי כזה, ולכן כאשר מדובר ברשות ציבורית, יש מקום להורות כי עליה לפצות את הנפגע גם כאשר הפיצוי הינו בגדר "גרמא".

מכאן מגיע כב' השופט דרורי למסקנה, כי כאשר המטרה היא ראויה וחיובית, עידוד הערך של השיוויון בדיני מכרזים, וחינוך המינהל הציבורי לנורמות של הוגנות, ניתן לאכוף על גופים סטטוטוריים לשלם פיצויים לפרט הנפגע, גם אם הפיצויים נועדו לפצות על נזק מסוג "גרמא" שבדרך כלל, על פי עקרונות המשפט העברי אינו נחשב כבר פיצוי.

במקרה של מר פרנקו, מנתח כב' השופט קליין את המצב המורכב כאשר פעולתו של המזיק היוותה רק פעולה אחת מבין סדרה של פעולות שהביאה בסופו של דבר את הנזק. לעיתים אופייה של הפעולה היא שתקבע האם היא הסיבה המהותית להתרחשותו של הנזק אם לאו.

הסיבה המהותית להתרחשותו של הנזק עשויה להתבטא בתרומתו של המעשה לתוצאה. כאשר פעולתו של המזיק נחשבת לפעולה שהיא הסיבה המהותית להתרחשותו של הנזק, מגלגלת ההלכה את התשלום על כל הנזק עליו.

הסיבה המהותית להתרחשותו של הנזק קשורה גם ליחס שבין סיבות שונות שחברו יחד לגרימת הנזק. כאשר הסיבה האחרונה להתרחשותו של הנזק מחזקת למעשה את פעולתה של הסיבה הראשונה, זה שפעולתו היא בגדר סיבה ראשונה ייחשב כזה שגרם סיבה מהותית להתרחשותו של הנזק, והוא זה שישא באחריות לנזק שנגרם. לפיכך, אם אדם הצית אש ובא אחר והוסיף קיסמים לשריפה, הראשון ישא באחריות ולא האחרון.

כב' השופט קליין במקרה דנן, פסק בניגוד לדעת המומחה הרפואי מטעם בית המשפט כי הוכח בפניו הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים שהתרחשה ביום 24.9.08 לבין מותו של המנוח ביום 19.7.09 והתאונה נחשבת כסיבה המהותית להתרחשותו של הנזק, ולא גורמי סיכון נוספים שהיו למנוח.

הכותבים:

עו"ד רונן לפיד, סא"ל במיל. בעל משרד עו"ד בכרמיאל, עוסק בדיני נזיקין.

עו"ד אפרים בנדר, עוסק בדיני נזיקין ובמשפט עברי.